תורי לדבר

menu close

פרק 1: קול להיות שכול - עם עירית מוזס ונוי פרי

/ 34:43/E1
נוי פרי:

מנגינה

עירית מוזס:

היי, אתם ואתן מאזינים לפודקאסט תורי לדבר, ערוץ פודקסט ייחודי של עמותת האחים שלנו. אני ארית מוזס, אחות שכולה של סגן אלוף רוני שלומי מזה 28 שנים. ואיתי נוי פרי, אחות שכולה של...

נוי פרי:

טל יפרח. טל יפרח. סמר טל יפרח. כבר עשר שנים.

עירית מוזס:

כבר עשר שנים. והיום נדבר עלינו ודרכינו, גם על האחיות והאחים האהובים שלנו. תורי לדבר עם נוי פרי ואירית מוזס. מתחילים.

עירית מוזס:

אז נוי פרי, למי שלא מכיר אותה, היא אחותו הגדולה והיחידה של טל יפרח, לוחם אגוז שנפל במבצע צוק איתן לפני עשר שנים.

עירית מוזס:

נוי היא גם אשת ניו מדיה, תותחית. היא אישה עם מוח יצירתי שכל דקה היא מעלה רעיון חדש ולרוב היא גם הצליחה לבצע אותו. היא הקימה את עמותת האחים שלנו ביחד עם אליה סף פרץ, למרות שהיא לא הבינה בכלל למה הוא מתקשר אליה. היא מכירה כל אחד בעמותה בשם שלו וגם מה שם החלל הפרטי שלו. יודעת להזיז הרים ומביאה לעמותה רעיונות חדשים ויצירתיים כל הזמן.

עירית מוזס:

מאז השביעי לאוקטובר נוי משקיעה אין סוף זמן בעמותה תגוז, היחידה אליה היה שייך טל. היא מגייסת כספים, ציוד, דואגת ללוחמים ולאנשים, למשפחות השכולות ולכל מה שצריך. מי שמכיר אותה יודע שלנוי, אי אפשר להגיד לא. אפשר רק להצטרף אליה על העשייה ולקבל משמעות וערך ענקי. כל שנה בפורים היא מארגנת משלוח מנות ענקי לזכרו של טל וביום הולדת שלו היא חוגגת עם החברים שלו.

עירית מוזס:

יש לה לב ענק ונפש חופשייה. היא מגדלת באהבה את בלע הקלבה שלה. היא אוהבת לטייל בעולם ולגלות מקומות ואנשים חדשים ואם אפשר שזה יהיה בהודו אז הכי טוב. נוי היא גם מחפשת אחד שיקים את הביתה משפחה אז אם אתם חברים יאללה קחו פרטים נוי, כיף שאת איתי פה היום.

נוי פרי:

וואי, אירית, תודה רבה, איזה מרגש זה היה. תודה רבה. האמת שגם אני כתבתי לך משהו, והוא קצת בחרוזים. חשבתי להציג אותך ממש בכמה מילים. אז אירית מוזס שינה כמה פרטים יבשים, בת 54, נשואה, ו-4 ילדים, בנים, רוכבת על אופניים, אופה עוגיות, הוא משאירה לכולנו, אבק, בניהול משימות.

נוי פרי:

ילדת זקונים, מבין שלוש אחים, אחות של סגן אלוף רון שלומי, כבר 28 שנים. 28 שנים שהוא חסר אח, בעל, אבא ובן. ועכשיו לפרטים באמת מעניינים, אתם לא רואים, אבל אני רואה. מולי עומדת אישה זקופה ויפה. עם ביטחון, סמכותיות והמון אהבה, מגדל של אור.

נוי פרי:

ואם תפתחו את המילון בערך של שלווה, תמצאו את עירית תחת אותה הגדרה. היא נעימת הליכות, תמיד מצוינת, היחידה שיודעת לעצור וכשצריך גם לסגת. כזו אימא שהיית רוצה לעצמך, אחות גדולה וגם חברה. אירית, תודה שאת איתי פה, זו זכות גדולה.

עירית מוזס:

וואו, רגשת אותי, נוי.

עירית מוזס:

אז אולי נתחיל לספר איך בכלל הכרנו. אף פעם לא הייתה לי אחות קטנה.

נוי פרי:

ואף פעם לא הייתה לי אחות גדולה.

עירית מוזס:

ופגשתי את נוי לפני משהו כמו חמש שנים בפרויקט חברתי שאני הייתי חלק מהצוות שלו, פרויקט חינוכי. נוי הייתה השותפה מטעם קרן טראמפ, וככה תוך כדי הישיבות שלנו, איך מרימים כנס בבנייני האומה ואיך מוצאים את זה לעולם וכל הדברים החשובים ברומו של עולם, אז הגענו לדברים הבאמת חשובים והבנו ששתינו אחריות שכולות. ואז נוי ככה זרוקת לי, למה שלא תבואי לעמותת האחים שלנו? ואני כזה, מה זה? בכלל לא הכרתי את העמותה ולא שמעתי.

עירית מוזס:

25 שנה כבר אני אחות שכולה ולא ידעתי שיש כזה מקום. אז אמרתי לה, אוקיי, בדיוק סיימתי לימודים של ייעוץ ארגוני, אני באה להתנדב בכיף, אני אהיה יועצת ארגונית, אלווה את העמותה במה שצריך, אני עושה את זה באהבה. טוב, ברור, בואי, למה לא? נוי יודעת איך לחבר את האנשים. היא לא צריכה מהם את ההתחייבות.

עירית מוזס:

באותה שנה הגעתי לסמינר לקראת יום הזיכרון, שהיה בשנת 2020, ואני מספרת תמיד שהתיישבתי בכיסא של היועצת הארגונית ולקח פחות מ-24 שעות עד שעברתי לכיסא של האחות השכולה. בסבב סיכום של הסמינר שהיה לאחים שילכו לספר באותה שנה על האחים שלהם, אמרתי שאני הולכת לספר בפעם הראשונה, מזה 25 שנה על אחי ביום הזיכרון. ולא התכוונתי לזה בכלל כשהגעתי לעמותה, אבל פשוט הרגשתי שהגעתי לבית, למקום שהוא בשבילי, ואולי זה הזמן לשאול אותך באמת איך קם הבית הזה.

נוי פרי:

אני חושבת שעמותת האחים שלנו הוקמה כדי להיות בית, זו הייתה המטרה שלה. מעבר לעובדה שרצינו מקום לנו, לאחים ואחיות השכולים, רצינו לענות על מטרה מאוד מאוד חשובה. ספר את הסיפור שלנו, של האחים ושל האחיות. זה סיפור שהוא אחר לגמרי. הרבה פעמים אנחנו שומעים סיפורים מהורים שכולים, אני חושבת שיש לזה מקום אחר, לא אומרת במקום.

נוי פרי:

אני אומרת שגם לאחים יש סיפור. אני תמיד נותנת הדוגמה שכשאימא שלי מתחילה לספר את הסיפור על טל היא מתחילה ברגע הנפילה. מה קרה מהרגע שהוא נהרג וחוזרת אחורה? הסיפור שלי מתחיל עוד לפני שהוא נולד. כששאלו אותי מה אני רוצה מתנה ליום הולדת גיל שנה, וביקשתי אח, ואני חושבת שהתייחסתי גם לטל כמו מתנה מיוחדת שמקבלים, דאגתי לו ושמרתי עליו והגנתי עליו, ואיכשהו זה התהפך בשנים שלאחר מכן, אבל אני חושבת שזה היה המקום הזה.

נוי פרי:

כשנפגשתי עם אליעסף בפעם הראשונה, אז הוא אמר לי, תספרי לי סיפור על טל, ועכשיו סיפרתי לו סיפור של ילדות, של איך הוא מזייף במקלחת, ואיך הוא לוקח לי את האוטו ומחזיר אותו בלי דלק, כמובן, ואיך הוא מתפנק עליי, ואיך אנחנו רואים את הסדרות המשותפות שלנו ביחד. סיפורים של אחים, של איך בונים בית מתחת לשולחן. וזה סיפור שהוא אחר לגמרי, ואני חושבת שגם לו יש את המקום שלו. אז קודם כל המטרה שלנו הייתה לבוא לספר סיפור של חיים. כי זה לא במותם ציוו לנו את החיים, זה בחייהם ציוו לנו את החיים.

נוי פרי:

וזה סיפור שהוא ראוי שיסופר. הדבר השני שהבנו, זה שיש רצון גם של החברה הישראלית, לשמוע סיפור מנקודת מבט אישית, אותנטית, גובה, עיניים. לא עוד טקסים ומגש הכסף, באמת, הם, יש להם את המקום המאוד ראוי להם, בנו את המדינה, הטקסטים והשירים והסיפורים, אני חושבת שב-2024 אנשים מחפשים לגעת ברגש ממקום הרבה יותר אותנטי ואישי, והבנו גם את הצורך ברגע שיצרנו מפגשים של אחים שכולים, אחים ואחיות שמגיעים לבתים של אנשים הביתה, בעצם אנשים זרים, פותחים את הבית שלהם, מזמינים חברים, משפחה, יש משהו שקורה, הקסם הזה קורה. גם לנו בתור אחים יש את האפשרות להנציח. לא לכולם יש את הכוח, את היכולת, את הרצון.

נוי פרי:

ובעצם בעובדה הזאת שאנחנו פותחים את הסלונים, אנחנו אומרים לכולם, בואו. לא רק בואו לספר כי יש לכם סיפור טוב, סיפור שראוי שיספרו אותו, סיפור שראוי שישמעו אותו, אלא גם המקום של החברה הישראלית, אנחנו רוצים שתשמעו אותנו וגם הם הזמינו אותנו, פתחו את הבתים שלהם, פתחו את הלבבות שלהם. ואני חושבת שקרה פה איזשהו יחס שהוא שונה לאחים. אם במשך המון המון שנים, אחים קצת היו בצד. קצת...-היו שקופים.

עירית מוזס:

היו קצת שקופים.

נוי פרי:

היו קצת שקופים.

עירית מוזס:

אפשר להגיד את המילה הזו.

נוי פרי:

אז אני חושבת שבעקבות האחים שלנו ובאמת לא עשינו כלום חוץ מלהדליק אור.

עירית מוזס:

את יודעת, להדליק אור בבית הזה, אני חושבת שלפחות עבורי, גם נתן מקום להיות עם עוד אחרים כמוני. לא רק המקום של באמת לספר על הקשר שלי עם אח שלי, שתמיד אני לפחות הרבה שנים החזקתי את המקום של לתת את הבמה לאימא שלי, לתת את הבמה לגיסתי, האלמנה של אחי בשנים יותר מאוחרות גם לילדים שלו, פתאום היה מקום לקול שלי וגם לפגוש עוד אחים כמוני, להרגיש שווה בין שווים, להרגיש שכל מי ששם בדיוק, בדיוק מבין את התחושות שלי ובדיוק מרגיש את הכאבים ואת החוסר ואת הגעגוע, מאותו מקום שאני מרגישה אותו ולכן זה בית.

נוי פרי:

כן, אני חושבת שההזדהות בין אחים ואחיות היא מאוד מאוד גדולה. אתה מוצא שפה משותפת. מעטים אחים שלא מצאתי איתם שפה משותפת, כי אתה נכנס לשם, והמשפטים די חוזרים על עצמם. תהיה חזק בשביל ההורים, ואתה חייב להתחתן ולהביא מלא ילדים שקוראים להם בשם של אח שלך, וכל מיני דברים שכולנו מכירים וכולנו שומעים, יש גם אקסטרוט, למשל, אמרו לי שאני מאוד פוטוגנית, הייתי מאוד פוטוגנית בלוויה, חשוב. ואמרו לי גם שהכל יהיה לטובה, הכל לטובה, זה גם חשוב, אבל אני חושבת שיש איזושהי, אני לא אגיד בורות, אבל אני חושבת שיש איזושהי, זה רגש של, אתה לא יודע, כשאתה פוגש שכול פנים אל פנים בפעם הראשונה, יש משהו שזה כמו טעונה חזיתית.

נוי פרי:

אתה לא יודע מה להגיד, אתה לא יודע איך להתייחס, אתה לא יודע מה לדבר. גם אני בתור החוץ שכולם הגעתי להרבה מאוד שיבות לביות, נתקעתי. באמת, המילים נתקעו לי בגרון ואני חי את העבל ואת השכול ואת הגעגוע הזה כבר בעיניי כל החיים, ככה זה מרגיש, אבל זה גם מרגיש כמו אתמול, ואני חושבת שהמפגש הזה בין אחים להאחים אנחנו אומרים זה כול להיות שקול אז המפגש הזה של השקולים של גובה עיניים. הוא מנכה כאילו יש פה משהו שהוא מוריד מסכות, שהוא קצת יותר מאפשר, שהוא קצת יותר נעים, ואתה מרגיש שכאילו היא בתח, אבל קיבלת עוד מלא אחים. כאילו אחים על מלא.

עירית מוזס:

נכון. לגמרי תחושה שהאחים, באחים שלנו הם אחים על מלא. אני רוצה רגע לשאול אותך, את אמרת שמדי 1 את היית באור אז רק אורים, לא היה שם אף אחד אחר. אתם רק שניים, נשארת לבד ובעצם סיפרת לי בעבר שהאורים לא כל כך תפקדו, אז כל הפקוס היה אלייך. אני חוויתי משהו אחר, אני חוויתי סוג של שקיפות.

עירית מוזס:

הייתה שם אימא, הייתה שם אלמנה, היו שם ילדים קטנים, היה שם כל חיל האוויר, היה שם עוד אח תייס אחד, ואף פעם לא נגשו אליי, אף פעם לא שאלו אותי מה שלומי, אף פעם, אני חושבת, לא באו נציגי חיל האוויר שהיו מדברים עם אמא שלי ועם גיסתי, לא היו מדברים איתי, והרגשתי שאני בצד. אני לא חושבת שבהתחלה ידעתי לשים לזה מילים לתחושה הזאת. אני חושבת שכשיגעתי לאחים שלנו, הבנתי מה זה להיות קצת אחים שקופים ומה המשמעות של המשפט הזה שכולם אומרים שהזכרתי הוא חזקים בשביל ההורים. כאילו אנחנו קטן עלינו, כאילו אנחנו עכשיו ממשיכים עם החיים, ולהורים מותר להישבר ומותר שיהיה קשה ומותר ליפול, אנחנו פה בשביל להחזיק אותם. יש עוד אחים.

עירית מוזס:

אז יש גם חוויה שונה בין להיות באמת אחות שנשארת לבד, אחי חלל כזה עצום, לבני, איך שאני חוויתי את זה, והתפקיד הזה, שאנחנו שומעים אותו באמת מאמון המונחים, תהיו חזקים, את המשפט הזה, תביאו ילדים, לסמח את ההורים, הוא איזה מסק כזה, שכשאנחנו מגיעים למפגשים של האחים שלנו, אנחנו יכולים להשאיר אותו מחוץ לדלת. אף אחד לא מצפה מאיתנו להיות חזקים אף אחד לא מצפה מאיתנו להיות בסדר מש Combine activating מותר לנו להגיד הכול וכשאנחנו... מותר לנו לבחות מותר לנו לבחות וכשאנחנו פותחים מפגשי סיפורים כאלה על האחים אז זה רק מה שאנחנו בוחרים להגיד ורק מה שאנחנו בוחרים להביא

נוי פרי:

בחיים לא הייתה בהרצאה שלי ולהפך גם אני לא הייתי בשאלה לא כי לא הזמנתי אותה פשוט כי כי זה שלי זה הממלכה זו הממלכה שלי האחים שלנו הרגע הזה שאני מדברת עם אנשים, שאני מדברת את תל מול אנשים, ולא רק את תל. כשאני מדברת את תל אני מדברת גם את נועי 100 אחוז, אבל זה... זה הבואה שלי. אמא שלי לא חלק מהבואה זו, וזה בין הדברים היחידים בתוך השכול שהם רק שלי.

עירית מוזס:

זה מעניין כי יש... זה רק מראה שיש שונות כל כך כל כך גדולה בין אח לאח, לאחות, למשפחות, כל אחד מתנהל כל כך שונה בתוך השכול, וכל אחד יש לו את הדרך שלו. אמא שלי באה להרבה מאוד מפגשים שאני עושה, היא תמיד נורא נורא מתרגשת מבחינתה, זה מתנה שאני מספרת.

נוי פרי:

גם לא דיברת. לא דיברת. 25 שנה לא דיברת. נכון, 25 שנה לא

עירית מוזס:

דיברת. אז מבחינתה זה מתנה שאני מספר את הלך שלי ושאני, מבחינתי לשעה או שעה וחצי של מפגש, מחיה אותו עם הסיפורים, עם התמונות, עם הרגעים המשותפים שהיו לנו, עם הזכרונות שלי, הוא פתאום חי, הוא פתאום נמצא בחדר הזה שיש בו עוד אנשים, וזה מאוד מאוד מרגש אותה, אז היא תמיד מצטרפת. אני רוצה רגע לקחת אותנו ככה פסט פורד אולי לאחורה דווקא לשביעי באוקטובר ולשאול אותך בתור ערכות שקולה איפה זה תפס אותך.

נוי פרי:

צחצחתי שיניים קמתי בבוקר סתם לא השיבה באוקטובר אני חושבת שזה היה. מה זה היה זה עדיין. אני קמתי והרגשתי שנכבשנו ממש הרגשתי איך אנשים אומרים איך את מרגישה אנשים התחילו לשלוח לשאול שהעודאות איך את מרגישה בטח זה מתרגר אותך בטח הפוסט טראומה צפה ועולה איזה פוסט טראומה צפה ועולה הכל זה הטראומה לכולם זה היה. שוק מוחלט אני חושבת שההבדל בין השיבה. אף פעם לא עברתי מלחמה בסדר עברתי צוק איתן ולא באמת עברתי צוק איתן תל נהר רק ב21 ביולי ואחר כך כל מה שעשיתי זה היה לבקר פצועים ולהגיע לעוד לביות כי היה...

נוי פרי:

כי היה צריך להגיע לעוד לביות, פשוט ככה. ובשיבה באוקטובר, זה היה מקום אחר, זה היה סיפור אחר. אני מקבלת טלפון מהמותת אגוז ואנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו בונים חמל שמתפרס לחמישה חמלים של מענה רגשי ומשפחות שקולות, שאני הייתי צריכה פתאום להתעסק בדברים שלא חשבתי בכלל שמישהו מתעסק בהם. בעצם אבל נכנסת לעשייה מהרגע הראשון. אני חושבת שהחצו קיתן לקח לי זמן בכלל להבין שאני רוצה לבחור בחיים.

נוי פרי:

לקח לי בערך 3 שנים רק המחשבה שלא יצחה לבחור בחיים. זה לא עוזר להגיד ממחר דיאטה, צריך לקום אחר, לאכול סלט. המחשבה של רגע בכלל לרצות לבחור בחיים, שלוש שנים. ובשיבה באוקטובר, בערך בשתיים בצהרה, אם לא הייתה לי ברירה. קמתי ועשיתי.

נוי פרי:

ואני הייתי צריכה לטפל...

עירית מוזס:

זה כבר היה שריר שהיה מעומן. זה כבר

נוי פרי:

היה שריר שהיה מעומן.

עירית מוזס:

את פשוט כבר ידעת שאת בחרת כבר בחיים פעם אחת, ועכשיו זה מה שאת רוצה לעשות. את רוצה לבחור בחיים, והבחירה בחיים היא דרך עשייה. דרך אגב, את המשפט לבחור בחיים אני שמעתי בשבעה של אח שלי. אמא שלי הספה אותנו ואמרה לנו, אני בוחרת בחיים ולא במתים. ואני רוצה לחיות בשביל הילדים ובשביל הנחדים שיש לי, וזה לא מעיב על אלה שאינם.

נוי פרי:

את יודעת מה אמא שלי עשתה בשיבה? היא חיפשה כמה הורים שכולם מתו, כשהודיעו להם שהבן שלהם נהרג. וואו. אוקיי? זה משהו אחר לגמרי.

עירית מוזס:

זה משהו אחר לגמרי. אולי זה עוד משהו שאני חושבת שאנחנו בעמותה מביאים את האופציה הזאתי, מראים שיש אפשרות

נוי פרי:

לבחור בחיים. זה יותר מזה. היום אני כשאני מספרת על תל בהרצאות שלי, אני מספרת על תל החי, ועל תל ונוי, והנוי ותל, אבל אני גם מספרת על נוי אחרי. זה לא רק נוי שלפני זה גם נוי שאחרי ונוי שאחרי היא הרבה יותר מעניינת מנוי שלפני כי נוי שאחרי היא זה לא ללכת לצד השכול אתה הופך להיות השכול היום הדם שלי היא מעורבב עם גם דם של טל, וגם דם של שכול אני כבר לא נוי שהייתי. הכל השתנה.

נוי פרי:

העבודה שלי, החיים שלי, הבכירות שלי, הרצונות שלי, התשוקות שלי החלומות שלי הכל, הכל, הכל השתנה והיום אני חיה גם נוי וגם טל וגם... אמא שלי וגם אבא שלי וגם הכל יחד וגם העתיד שלי של איזה עתיד אני רוצה להיות, עתיד שהוא מאוד חסר בעיני. עתיד בלי טעל הוא עתיד מאוד חסר. תמיד יש לך תחושה שחסר לך משהו, גם באוכל, תמיד את מוסיפה אקסטרה מלח, כי תמיד, תמיד, תמיד, מהרגע שהוא נהרג, חסר לך משהו בחיים, לא משנה מה.

עירית מוזס:

אין ספק. זה ללמוד לחיות עם האין הזה, עם החוסר הזה, זה לא... אי אפשר להתגבר עליו באמת, זה לא משהו שאנחנו שמים אותו רגע בצד ואז נזכרים.

נוי פרי:

כן, שאלו אותי.

עירית מוזס:

כל החיים.

נוי פרי:

שאלו אותי כמה זמן עבר מצוק איתן. איזושהי... מה לא עבר לך? מה לא... אז לא,

עירית מוזס:

זה לא עובר הדבר הזה. זו שאלה כזאתי שמי שלא אחשקול או מי שלא חווה את המעגל הזה לא יכול להבין.

נוי פרי:

מה, לא התעוששת? יריד, 28 שנים, לא התעוששת, לא התקדם.

עירית מוזס:

את יודעת, אני בשביל באוקטובר מצאתי את עצמי... קודם כול, אמא לחייל, חייל קרבי, קצין בגולני.

נוי פרי:

אתם כל המשפחה לוחמים, אז אולי רגע תספרי לנו באמת על המשפחה המטורפת שלכם.

עירית מוזס:

אז נכון, יש לנו הרבה... בוא נגיד, תרומתנו למדינה היא גדולה. מאוד. גם אחי השני הוא טייס, שני האחיינים שלי, גם טייסים, הבן של אחי שנהרג הוא בעצמו מפקד טייס את היום, וגם הבן של אחי השני הוא גם טייס, הבנים שלי שירטו בקרבי כולם, כיום יש לי גם שני בנים בצבא ושני אחיינים בצבא. אז בעצם אנחנו חיים בבית את הצבא, גם בעלים מגויס מהשביעי לאוקטובר, הוא בעצם קם בבוקר, התחיל לשמוע את החדשות, ואז בא להעיר אותי ואמר לי, יש מלחמה, אני נוסע.

עירית מוזס:

ככה. ואז הוא עלה למעלה לחדר של הבן הקצין ואמר לו, קום, יש מלחמה, עוד שנייה מקפיצים אותך. וזה באמת ככה היה, הוא התחיל להתקשר למפקדים שלו וזה הרבה לפני שבכלל התקשרו אליו. ולי לקח זמן לעשוף את עצמי בתוך כל האירוע הזה שפתאום כולם יצאו מהבית, כל האחיינים, כל אחד במקום שלו, ביחידות מאוד קרביות, ומה עושים עכשיו? אני חושבת שלקח לי איזה שבוע להתעשת מהשוק הזה, הבן הצעיר שלי עוד היה בבית, הוא היה לפני גיוס, עכשיו הוא כבר בעצמו בקורס טייס.

עירית מוזס:

בנוח. ואז בעצם המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה אנחנו עושים עם האחים שלנו? איפה זה תופס אותם? כל אחד מהם, לאן זה מחזיר אותו? הרגע הזה שפתאום מתחילים לקבל הודעות, הותר לפרסום, הותר לפרסום, אני הרגשתי שאין

נוי פרי:

לי עביר. גם אנשים שאת מכירה.

עירית מוזס:

אנשים שאת מכירה, אני הרגשתי שאני פותחת בבוקר את הטלפון, ואני לא יכולה לשומע אותך לפרסום הזה. אירית, אני הייתי

נוי פרי:

ב-30 לביות. מאז השבעה באוקטובר עד היום הייתי ב-30 לביות, כמות שיבות באמת לא הגיונית. 12 מתוך הלויות זה אנשים שהכרתי שהיו מגיעים אלינו ליום הזיכרון בבית והשניים לא יהיו הם פשוט לא יהיו והפר הזה כאילו בעיניי הוא עצום הוא מטורף. איך איך איך אמא שלי אומרת איך שרים ביום הולד כשאתה עוד לא פה? אז כאילו, איך עושים יום זיכרון עם אנשים שתמיד היו שם?

נוי פרי:

שעכשיו חסרים.

עירית מוזס:

ועכשיו הם חסרים. נכון. אותי זה פגש במקום של חברים של הבנים שלי שנפלו. זה כבר לא חברים שלי, אבל זה חברים של הבנים ועוד בן אחד נתקשר ואומר לי, אמא, החבר הקרוב הזה נפל. ואז שבוע או שבועיים עוברים ואז עוד בן מתקשר והוא לא יכול לדבר איתי, וזו פעם ראשונה שהוא נשבר ולא מצליח להגיד לי אף מילה.

עירית מוזס:

ואני כאימא, עכשיו צריכה ללוות אותם. אז המלחמה הזאת הפסה אותי באמת במקום של חוץ מרעיה לאיש במילואים שעושה משמרות באופן בלתי פוסק מי השביעי לאוקטובר ועד היום, בבור בפיקוד צפון, גם כאימא וגם כדודה לחיילים שלוחמים. וכל פעם שאני שומעתי שיש אירוע שקשור לאחת מהאיחידות שלהם, אז מיד טלפונים. זה המענה שאנחנו...

נוי פרי:

זה לא נגמר. זה לא נגמר. זה יש גם פצועים, אני הייתי אחראית, אני הפכתי להיות סוג של קצינת נפגעים, ממש כך. בין אם זה לארגן זרים ללוויות, לדאוג לנושא ארונות יחד עם אגף נפגעים של צה'ל, ואפילו לכתוב אספדים במקומות מסוימים, פצועים, כאילו כמות הפצועים שהייתה לנו שביקרנו בבתי חולים, שהגענו לאותם אנשים. ואת מרגישה בתור ערכות שכולה שיש לך זווית אחרת למקום הזה, אולי את

עירית מוזס:

מביאה איתך איזו הבנה אחרת, כי את לקחת פה תפקיד, לקחת פה תפקיד מאוד משמעותי, בהמותעת היגוז ובכל מה שאת עושה.

נוי פרי:

אפשר להחזיר אותו? בכלל, גם את התואר של

עירית מוזס:

האחות שכולם שאלו. נראה

נוי פרי:

לי ש... שם יסדקות על ציוד.

עירית מוזס:

נראה לי שכבר סגרו את הבקום. אז מה את מביאה לשם? כי אני בכל זאת חושבת שאנחנו מביאות איתנו איזשהו ידע, תובנות, הסתכלות אחרת על הדברים האלה.

נוי פרי:

אז אני חושבת שבאופן כללי, ברגע שאתה חווה עובדן או עבל ממקום מאוד מאוד אישי וקרוב, כמו... אך. משהו בראייה משתנה. משהו נפתח, אם פעם היית רואה 20 מעלות, אז היום את רואה 60 מעלות. וזה ראייה אחרת לגמרי.

נוי פרי:

הן ברמה ראייה סביבתית של מה את חובה, מה את מרגישה, מה את תופסת, איך אנשים תופסים את זה. אני, כשאני רואה שקולים עכשיו, אני רואה את הדרך שהם צריכים לעבור, שזה מטורף. אני כאילו רואה את העתיד, בלי לראות את העתיד. אני רואה את אותו שקול, את אותו אך שקול יושב בשיבה ואני אומרת, רב, איזה דרך אתה

עירית מוזס:

עוד צריך לעבור. וואו, זה ממש המחשבה שעברה לי בראש אותו דבר. ממש ככה. אני יודעת מה המסע שהם הולכים לצעוד בו, ואני יודעת שזה רק הצעד הקטן קטן, קטן הראשון, אפילו לא צעד, וכמה הוא ארוך וכמה הוא מייסר. בדיוק.

עירית מוזס:

אבל את יודעת, גם אני יודעת שאפשר לצעוד אותו ואפשר לחיות חיים טובים. זה המסר שאני מביאה איתי, גם למקום הזה של העמותה וגם בכלל לכל מה שאני עושה בחיים, את הידיעה. אני מחזיקה את הידיעה שיש תקווה, שיש שם איזושהי יכולת גם לחיות חיים טובים, שמחים, לחגוג ימיה ומעולדת, להנות מדברים בחיים, לצד החוסר והעצב והאין המאוד גדול הזה, שלא יחזור. אני מחזיקה את התקווה שאפשר לחיות חיים טובים, שמחים, מאושרים.

נוי פרי:

איך? תן לנו טיפים פרקטיים איך חיים.

עירית מוזס:

אז יש לי סדנה שאני מעבירה ואני קוראת לה לחיות עם היש. ולהכיר ביכולות שלנו. ואני אומרת שם תמיד, קודם כל, באירוע כזה, אנחנו מקבלים פרופורציות על החיים. אחרי זה, כשהבן שלי רץ נופל ומקבל פצע בברך, זה לא טרגדיה. יש דברים גרועים אלה, אז את יודעת, אפשר להגיד, לא חייבים את זה, אבל...

נוי פרי:

הכל בפרופורציות.

עירית מוזס:

הכל נכנס לפרופורציות. ואני... הדבר השני שאני אומרת, תלכו את זה בצעדים קטנים, בבייבי סטפס. אי אפשר להגיע למקום הזה שכאילו התגברנו. אין התגברנו, אבל אפשר לעשות צעדים קטנים.

עירית מוזס:

זה להחליט שקמים בבוקר ושמים מייקאפ על הפנים כדי להיראות טוב. ומתלבשים כמו שצריך ולא בסמרטוטים כדי להרגיש עם עצמנו טוב. ואפשר לצאת עם הילדים ללכת לאכול גלידה כי זה כיף. זה ממש דברים קטנים. זה לא עכשיו להפיק מסיבות ולהתעלף על החיים כי הם נהדרים.

עירית מוזס:

לא, יש קושי, מותר להיות בקושי הזה, מותר להיות בה... מותר גם לבכות, מותר גם לשתף את הקרובים שלנו שקשה. הילדים שלי כולם נולדו אחרי שהכי נהרג. אני הייתי בהיריון עם הבן הגדול שלי והם כולם... זה יקרה גם אצלי.

עירית מוזס:

נכון. הם כולם מכירים אותו. הם שומעים עליו סיפורים. הם רואים אותי דומת ביום הזיכרון או באזכרות שלו, וזה בסדר, אבל הם גם רואים אותי שמחה ומחייכת וצוחקת בכל מיני אירועים, אפשר להחזיק את הגם וגם.

נוי פרי:

את זוכרת שפעם היינו הולכים לכל נועה והייתה הפסקה באמצע הסרט? אז זאת הייתה שלי. ליצור הפסקות בחיים, הפסקות יזומות, שאתה מסתכל על הכל מבחוץ ואתה אומר, וואלה אני בסדר, אתה צובע את עצמך ואתה אומר בסדר, אני חי, אני עוד מתפקד, אני עוד בסדר, לא השתגעתי למרות כל מה שהיה לי, הכול טוב. זה הבדיקת מציאות שלי, ההפסקה בסרט הזה של, רגע, גם לחשוב עתיד,

עירית מוזס:

מה הולך עוד להיות, איפה הוא? וגם לא להלקוט את עצמי שאני לא כל הזמן רק חושבת על זה, ואני לא כל הזמן רק מזכירה וזוכרת. אני חושבת

נוי פרי:

שזה משתנה, הגעגוע משתנה.

עירית מוזס:

המשקל שזה משתנה עם הזמן בהתחלה. לא רק,

נוי פרי:

גם המחשבות משתנות, הזיכרונות משתנים, איך אתה תופס את הכאב הזה או אחרת, אני זוכרת שבהתחלה הרגשתי כאילו יש לי איזו מפלצת בתוך הגוף שסורטת לי את כל העברים מבפנים, והיום כשאני חושבת על תל-תל זה ממקום הרבה יותר נעים, ממקום הרבה יותר, אתה תמשלם, אבל הרבה יותר רגוע, הרבה יותר רואב, הרבה יותר מכיל, גם אם הוא נע לי כל הזמן בגיל, בין קטן לגדול בזיכרון, הוא עדיין ממקום הרבה יותר שלם ורגוע אצלי בראש, וגם בלב.

עירית מוזס:

לגמרי. הפרספקטיבה גם משתנה קצת. גם אצלי מכאב פיזי ממש הרגשתי... פיזי, פיזי, באת שמות. שמישהו הוריד לי עבר מהגוף.

עירית מוזס:

כך הרגשתי.

נוי פרי:

איזה עבר? הרגשתי

עירית מוזס:

נחה לגמרי. שחסר לי עבר בגוף, ואני שמעתי דרך אגב את התיאור הזה מאמון אורים שקולים, ואני הרגשתי את זה פיזית, הרגשתי את זה בגוף שלי, משהו משתנה. לאורך השנים משהו משתנה. נכון. ואז אנחנו בוחרים את המינונים שלנו גם, ואת הפוקוס, ואנחנו מבינים שאפשר באמת לחיות את הגם וגם.

נוי פרי:

ורצוי. כדאי. לגמרי.

עירית מוזס:

יש מי שבין מה לחיות. ממש. אז מה ככה אנחנו נאחל לנו לקראת סיום גם לאחים השקולים, גם לעמותה, כאילו... אני... אני...

נוי פרי:

שלא יהיו עוד אחים. שאף אחד לא יצטרף, שהעמותה לא תגדל לעולם, שתשאר פיצית. זה מה שאנחנו מאחלים, זה דבר ראשון. קודם כול. והדבר השני, לדעתי, זה...

נוי פרי:

אני הרגשתי קצת שהשיבה באוקטובר היה קצת כמו קריאת ים סוף כאילו אנחנו צריכים להישאר ביחד חזקים למרות ובגלל כדי שנוכל לעבור ביחד את ים סוף ולהגיע ביחד כעם. אז אני מאחלת לנו שנדע לאהוב, נדע לקבל, נדע לשמוע, נעשה ונקשיב גם, גם נעשה דברים טובים, ונלמד לבחור בין טוב לטוב. באמת, באמת, רק בין טוב לטוב. אפשר טוב יותר, אפשר טוב ממש, אפשר מצוין, אבל בין טוב לטוב באופן חד משמעי.

עירית מוזס:

ממש, ממש, אני מצטרפת אלייך ל... ליכול הזה, ואני רוצה גם לאחל לנו, לעמותה שלנו, לאחים שלנו, שנמשיך לשמור על האור דולק בבית הזה, כי יש לו המון המון משמעות מבחינתי. השליחות שלי פה זה לשמור על האור דולק, שהשביל אוקטובר הביא לנו באמת, אין סופכים חדשים, ואמרתי באחד המפגשים של אחים מחרבות ברזל, שאני לא שמחה להגיד להם, ברוכים הבאים לבית הזה באמת, אבל הם כבר פה. אז אם הם כבר פה, אז שיהיה להם אור דולק, ושנחבק אותם.

נוי פרי:

שירתיחו מים, שעדניקו את הדוד, בדיוק.

עירית מוזס:

שנחבק אותם ושנדע באמת לתת להם ולנו לעצמנו את

נוי פרי:

המקום הזה שמבין אותנו ויכול אולי לתת טיפה נחמה בתוך האירוע הזה. והמון תקווה. והרבה תקווה. יאללה שיהיה לנו יום יום עצמם וצמח, למרות ובגלל, ושנדע, נדע באמת רק דברים טובים ובשורות טובות. עירית, תודה.

עירית מוזס:

אמן, אמן, ושתתחתני כבר. תהיימה. עד כאן, תורי לדבר, ערוץ פודקאסט ייחודי של עמותת האחים שלנו. אנחנו, נוי פרי וירית מוזס, ותודה שהייתם איתנו. תודה רבה גם לעיתי חוכמה של איבה, אפיק וערך.

עירית מוזס:

פרקי הפודקאסט מוקלטים באולפני האוניברסיטה הפתוחה, בקמפוס רעננה, שפתחו בפנינו את האולפן בליווי של צוות שידור מקצועי בהתנדבות מלאה. תודה לכם. שנדע כולנו בשורות טובות ובמהרה. אמן. אמן.

פרק 1: קול להיות שכול - עם עירית מוזס ונוי פרי

headphones Listen Anywhere

More Options »
Broadcast by